בתי אבות פרטיים – כיצד הם מובדלים מבתי אבות סיעודיים?

בימינו, מבוגרים רבים שיצאו לפנסיה והם עצמאיים ובריאים, מחפשים חיים תוססים ומלאי עניין. חלקם בוחר לחיות במסגרת דיור מוגן שמציע להם חיים מוגנים ברמה גבוהה יחד עם חיים קהילתיים וחברתיים. בית גיל פז, למשל, מציע לדיירים מלבד השירותים המקובלים בדיור מוגן, גם דיור ברמה גבוהה מאד, מתקנים כמו בריכת שחיה וחדר כושר, ספרייה, אולם קולנוע, חוגים ופעילויות תרבותיות מעניינות.
מבוגרים שידם אינה משגת לעבור לדיור מוגן או לבית אבות פרטי, יכולים להתגורר בבית אבות סיעודיציבורי במימון מלא או חלקי של המדינה. בית אבות סיעודי מיועד למבוגרים שזקוקים לרמות שונות של טיפול רפואי, נפשי וסיעודי יומיומי. בית אבות פרטי, לעומת זאת, מיועד לאנשים עצמאיים שמעדיפים לנהל את אחרית חייהם במסגרת מוגנת שתעניק להם את כל השירותים כמו אחזקת בית, בריאות, חברה ופעילויות תרבות.

כשמדובר במבוגר סיעודי, כמעט ואין ברירה אלא לבחור בבית אבות סיעודי שיכול להעניק את מיטב הטיפול הפיזי, הרפואי והנפשי ללא העלויות הגבוהות של דיור מוגן או בית אבות פרטי.
יחד עם זאת, למי שידם משגת – היום בתי דיור מוגן רבים הקימו במסגרת הבית מחלקה סיעודיתשמשמשת את דיירי הבית שבריאותם התרופפה עם הזמן. בבית גיל פז, לדוגמה, המחלקה הסיעודית היא ברישיון משרד הבריאות.
רובנו מסתכלים על אנשים שמתגוררים בבית אבות כעל אנשים שכל מה שנותר להם זה להמתין לסוף החיים. אבל יש מחקרים שמתייחסים להזדקנות באופן הרבה יותר אופטימי.

אם תשאלו אנשים מה הם מרגישים לגבי ההזדקנות הם כנראה ישיבו ברוחו של השחקן הצרפתי המנוח מוריס שבלייה: "זקנה היא לא כל כך גרועה כשחושבים על האלטרנטיבה”. התקשות של המפרקים והשרירים, היחלשות של הראייה, כאבים וחוליים, בשילוב עם יחסו המזלזל של העולם המודרני לאנשים מבוגרים – נראה לפעמים יותר מפחיד מהמוות, אבל לא בהרבה. בכל זאת תהיה זו טעות להתייחס להזדקנות בחרדה. בעצם, לא צריך להתבונן על החיים כעל שקיעה איטית אל עבר עמק המוות, נכון יותר לומר שהחיים מבצעים פנייה חדה.

כאשר בני אדם מתחילים לצאת לחיים כאנשים בוגרים, רובם עליזים למדי. הדברים מתחילים להתגלגל במורד הגבעה בשנות המעבר מנעורים לגיל העמידה, עד שמגיעים לשפל הידוע בכינויו "משבר אמצע החיים”. עד כה, הדברים ידועים ומוכרים. החלק המפתיע הוא מה שקורה לנו לאחר מכן. למרות שכאשר אנשים מתחילים לנוע לעבר הזקנה, הם מאבדים דברים יקרים לליבם – את החיות, את החדות המנטאלית ואת המראה – הם גם מצליחים להשיג את מה שרדפו אחריו כל חייהם – אושר.

ממצא מוזר זה התפתח מענף חדש של תחום הכלכלה שמבקש למצוא מדדי רווחה שהם משביעי רצון יותר מכסף. כלכלה קונבנציונלית משתמשת בכסף כתחליף לשירות (בדרך העגומה למדי שבה דיסציפלינה זו מדברת על אושר). אבל יש כלכלנים שלא משוכנעים שיש קשר ישיר בין כסף לרווחה, ואלה החליטו לרדת לשורש העניין ולמדוד את האושר עצמו.

רעיונות אלה חדרו לזירת המדיניות כאשר החלו בבוהטן, שם מושג "האושר הלאומי הגולמי” מעצב את תהליכי התכנון. כל מדיניות חדשה צריכה להיות מלווה בהערכת "האושר הלאומי הגולמי”, בדומה להערכת ההשפעה הסביבתית שמקובלת במדינות אחרות. בשנת 2008 ביקש ניקולא סרקוזי, נשיא צרפת, משני כלכלנים חתני פרס נובל לפתח מדד רחב יותר של מידת שביעות הרצון הלאומית מהמת”ג (תוצר מקומי גולמי). וגם דיוויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה, הודיע שהממשל יתחיל לאסוף נתונים לגבי רווחתם של אזרחי המדינה.

בנושא זה נאסף כבר מידע רב, כמו למשל במהלך סקר חברתי כללי שנערך בארה”ב. הסקר עסק בשתי סוגיות עיקריות: האחת בהערכה של האדם את חייו, והשנייה בהרגשה שלו בכל זמן נתון. השאלה הראשונה הייתה בכיוון של חשיבה על החיים בכללותם, והשנייה עסקה בשאלות כמו: אתמול, האם הרגשת אושר / מרוצות / כעס / חרדה? בעצם הסקר ניסה למצוא מענה לשאלה הנצחית: מה גורם לאנשים להיות מאושרים?

נמצא כי יש ארבעה גורמים עיקריים שמעורבים בגרימת אושר: מגדר, אישיות, נסיבות חיצוניות וגיל. כלומר, הגיל הוא אחד הגורמים שמעורבים בתחושת האושר.

ההזדקנות של העולם המערבי נתפסת בדרך כלל כנטל על הכלכלה וכבעיה שצריך לפתור, אבל אפשר להתבונן על סוגיה זו בעיניים יותר חיוביות. ככל שהעולם הופך להיות יותר אפור כך הוא הופך יותר בהיר – סיכוי שצריך לעודד באופן מיוחד.